מכירים את זה שכל יום שישי ההורים באים לקחת את ילדים מהגן, עומדים בחוץ ליד השער, מחכים שדלת הגן תפתח והילדים יצאו עמוסים ביצירות אומנות אישיות, פרי עבודתם במשך השבוע.
ביד אחד תיק מלא בציורים וביד השנייה מגדל מרשים מקופסאות קרטון וגלילי נייר טואלט. המיחזור בתפארתו.
כמו כל ההורים, גם אני עומדת ומצפה לתכשיט שלי והנה הוא יוצא, אבל בשונה מהאחרים אין ציורים ואין ארמון מגלילי נייר טואלט. רק מחזיק בידו משהו שדומה לחצי גיליון נייר ועליו איזה שירבוט נחמד.
אני נבוכה, לאן ניקח את הבושה? מה יגידו ועוד ילד שאמא שלו מורה לאומנות ושלאבא שלו ידי זהב.
בני לא צייר בגן, אבל הוא לא הפסיק לצייר בבית. ילד בן 4 מצייר מיניאטורות יפהפיות שלא היו מביישות שום צייר מבוגר.
לצערי הוא הפסיק אחרי חצי שנה ואת מקום הציור תפסו אבני הלגו עם אותן איכויות.
למה בכלל אני מעלה את הנושא?
אנחנו חוטאים לילדינו. לא מכוונה רעה חלילה, אלא מתוך רצון להעניק. אצל חלקנו מתוך רצון לתת את מה שאנחנו לא קיבלנו.
אנחנו קונים להם מגיל צעיר חוברות צביעה (שלרוב גם לא מותאמות ליכולות המוטוריות שלהם), וכך מונעים מהם את חדוות היצירה האמיתית והרבה פעמים גורמים להם לתסכול.
ילדים לא צריכים "קביים", הם יוצרים באופן ספונטני יותר ממבוגרים. הם עוד לא "התקלקלו" מהביקורת ומה יגידו?!
ילדים מציירים מהזיכרון, מהדמיון ומהמציאות. הציור מאפשר להם להיות במרחב הדמיון ובמרחב המציאות.
ככל שהחברה תהיה פחות תחרותית, הילד ירגיש חופשי יותר להתבטא בציור, להתחבר לעולם הדמיון,
וגם לחזור למציאות היום-יומית, לדרישותיה ולחוקיה.
השילוב בין דמיון ומציאות הוא תרומה גדולה להתפתחותו הבריאה של הילד.
ילד שיוצר יצירה חופשית, ללא כל התערבות חיצונית, בלי הדרכה וביקורת, מבטא בקלות את עצמו, תחושותיו ורגשותיו בעולם בדרך לא מילולית, מה שנותן כלי אבחוני נוסף גם למטפלים.
מה חלקו של המבוגר בהדרכה או הכוונת הילד? על המבוגר להנגיש לילד מגוון של חומרי יצירה, לתת לו מרחב וחופש יצירה, לא להעיר הערות, לא לכפות עזרה, לא להציע רעיונות.
כשהילד משתף אותנו ביצירה, הוא משתף אותנו בעולמו הפרטי. עלינו להיות זהירים בהתייחסות, לא לחלק ציונים, להימנע מאמירת יפה או לא יפה, אלא רק לשאול על התהליך.
כבר כאן נבנה את הבסיס התקשורתי בין ההורה לילד, שילך ויתעצם עם השנים.
פה לומד הילד לראשונה מה אפשר לספר להורים מבלי להיות חשוף לביקורת.
הציור בגיל הרך מכין את הילדים למיומנות הכתיבה והקריאה, תאום יד-עין וקואורדינציה.
אני מקווה שנתתי לכם קצת נקודות למחשבה על נושא גדול ומורכב.
זה אמנם נכון שבשביל לגדול ולהיות עורך דין או איש הייטק לא צריך להיות צייר, אבל לטובת התפתחות בריאה הילד צריך ליצור באופן ספונטני, בלי שיפוטיות וכפיה של נורמות חברתיות.
ילד יוצר הוא ילד שמח. ככל שנעודד את הילדים ליצור נחזק אצלם את התשתית ההתפתחותית והערך העצמי.
לסיכום: חוברות של צביעה עצמית תקנו מתנה למבוגרים. לילדים השאירו את הספונטניות.
לעומת זאת, צביעת מנדלות זה דבר מבורך, מאד מרגיע, מומלץ בחום. מניסיון.
כשאני יוצרת את המנדלות שלי, אני חוזרת באחת למחוזות הדימיון והיצירתיות שליוו אותי בימי ילדותי, והתוצאה ניכרת בשפע הצבעים והצורות.
