הבלוג של נילי - אמנית מנדלות

יום כביסה היה יום חגיגה! ברור לכם שעל מכונות כביסה עדיין לא חלמו והכביסה נעשתה ידנית. אחת לשבוע או שבועיים, בהתאם לצורך, הזמינה אימי את הכובסת שהייתה עובדת עד שעות הצוהריים. אם זה היה בתקופת החורף, היו מחכים ליום של שמש כי את הכביסה צריך גם לתלות ולייבש. בערב לפני היו מכינים את החדר הגדול שהיום קוראים לו סלון או את חדר האורחים. מפנים את הרהיטים לצידי החדר ועושים על הרצפה מעגל גדול של ערמות לא גדולות של כביסה ממוינת לפי צבעים - מהבהירה לכהה. במרכז מחכה מוכנה הפיילה – גיגית גדו

כך הכל התחיל – אמא ואבא. אתם בוודאי יודעים שיש לי מעט מידע על החיים של הוריי בחו"ל, לפני עלייתם ארצה בשנת 1931. מה שאני יודעת הגיע משמות, משפטים שנזרקו לחלל וסיפורים של קרובי משפחה. מכל אלה ניסיתי להרכיב תמונה כוללת. הוריי נולדו בעיירה בשם צ'דרלונגה שבסרביה, חבל ארץ שהיה אז חלק ממזרח אירופה, שעבר משלטון רומני לשליטה רוסית וחזרה לשליטת רומניה. בקיצור מסובך. בתקופת השואה נרצחו כ- 280,000 מתושבי סרביה על-ידי הצבא הרומני, שפעל בשיתוף פעולה עם הנאצים. אחרי המלחמה נותרו שם בסך-הכל

הבית שלנו ברחובות. הבית נבנה בתחילת שנות ה-30 על-ידי הוריי. אבי, שהגיע לארץ כחלוץ, התעקש לעבוד בבניין (מקצוע שהיה ממש רחוק מהעיסוק שלו בארץ הולדתו) ולקחת חלק בבניין הארץ. במקביל לעבודתו, הוא בנה את הבית שלנו במו ידיו בעזרת אימי. באותם ימים לא היו מים זורמים בגבעה ואימי נהגה לרדת למושבה ולחזור עם דליים מלאים מים. בקצה החצר היה מבנה קטן, שכנראה נקנה עם המגרש, בו הוריי התגוררו עד לסיום הבנייה של הבית ''הגדול''. גדול יחסי, כמובן. כשסיים אבי את הבנייה הוא החל בטיפוח הגן. כילדה קטנ

יום שחור! אימי התבשרה שהיא בהריון! מכיוון שהיא הייתה מספר חודשים אחרי ניתוח מסובך, המחזור החודשי שלה פסק ואיש לא חשד באפשרות של הריון. שוד ושבר. לאן מוליכים את הבושה? אישה בגילה, כמעט בת 40 ובעל כמעט בן 46. אם לשני בנים: אחד בן 21, שהתנדב ביחידות הגפירים או הנוטרים שהגנו על הישובים היהודיים. השני בן 19, משרת ביחידות של מתנדבים עבריים בצבא הבריטי ונמצא באיטליה. עם עבר רפואי לא פשוט, מה יגידו לשכנים, לחברים ולמשפחה? בקיצור, אימי קיבלה החלטה חד משמעית - יש לעשות הפלה, זאת בניגוד

כנראה הגעתי לגיל שאנחנו שוכחים את מה שהיה אתמול, אך זוכרים היטב מה היה לפני 75 שנה. לרוב, כל מה שאכתוב יהיו סיפורי ילדות שאני זוכרת...

ההשראה שלי לציור המנדלות, מגיע לרוב מהסביבה שבה אני חיה, בעיקר מהטבע , שעוטף אותנו בשפע של צבעים...

מכירים את זה שכל יום שישי ההורים באים לקחת את ילדים מהגן, עומדים בחוץ ליד השער, מחכים שדלת הגן תפתח והילדים יצאו עמוסים ביצירות אומנות אישיות, פרי עבודתם במשך השבוע. ביד אחד תיק מלא בציורים וביד השנייה מגדל מרשים מקופסאות קרטון וגלילי נייר טואלט. המיחזור בתפארתו. כמו כל ההורים, גם אני עומדת ומצפה לתכשיט שלי והנה הוא יוצא, אבל בשונה מהאחרים אין ציורים ואין ארמון מגלילי נייר טואלט. רק מחזיק בידו משהו שדומה לחצי גיליון נייר ועליו איזה שירבוט נחמד. אני נבוכה, לאן ניקח את הבושה? מ

תל-אביב 1951-2. בית הספר 'נס-ציונה'. המורה הראשון שלי לציור בבית הספר היסודי לא היה סתם מורה. הוא היה האחד, היחיד והמיוחד. כל שיעור....

הסיפור המפורסם ביותר שאני מכירה על כוחן האדיר של מילים טובות ומעצימות, הוא סיפורו של תומס אדיסון. אני לא יודעת עד כמה הוא קרוב למציאות...

למילים יש השפעה עצומה על מה שקורה לנו בחיים. המילים בונות את המחשבת שלנו והמחשבות הופכות למעשים...

עלי שלכת נושרים לאט. מוכר? אני לא יכולה לדבר על שלכת מבלי שמיד יתנגן בראשי שירו המרגש של אריק איינשטיין ז"ל. הטבע סביבנו משנה אווירה ...