תל-אביב 1951-2. בית הספר 'נס-ציונה'.
המורה הראשון שלי לציור בבית הספר היסודי לא היה סתם מורה. הוא היה האחד, היחיד והמיוחד.
כל שיעור של דן הופנר ז''ל, שלימים ניהל כ-15 שנה את 'בצלאל – אקדמיה לאומנות ועיצוב', היה חוויה בלתי נשכחת.
תארו לעצמכם אותנו אז, 25 ילדים בגילים 8-9, יושבים זוגות-זוגות ליד שולחנות עץ ישנים שכבר איבדו את דעתם מרוב שימוש, עם משטח עץ מלא חריטות, קשקושים, והכי חשוב פסי מחיצה - גבול רשמי של קו שביתת הנשק המפריד בין השטחים של החולקים שולחן. אוי לאותו תלמיד שהעז לחצות את הגבול. דמו בראשו.
כמעט שכחתי את החור שהיה בקצה או באמצע השולחן להכנסת קסת דיו. בימים ההם עוד לא היה עט כדורי וכתבנו עם עט נובע, שמצדו האחד הייתה ציפורן ומצדו השני מעין צינורית גומי בדומה לטפטפת, שהייתה מלאה דיו. לרוב גם האצבעות שלנו היו כחולות, מלוכלכות בדיו.
אנחנו הקטנים, יושבים ליד השולחנות הקטנטנים, צפוף ממש.
לכל תלמיד דף ציור. הנייר הכי פשוט, חלק, לבן עם ריח של חדש וקופסת פח ובתוכה צבעי שמן עבים, שבורים ומלוכלכים מתערובת הצבעים.
הכל היה חדש וגם מרגש.
מכירים את התחושה של להתחיל מחברת חדשה, להתחיל לכתוב בדף הראשון.
זו הייתה ההרגשה כשמולך דף לבן, בתולי, שמחכה שתטביע בו את החותם האישי שלך. בימים ההם, כשהכל סביבנו היה ישן, הספרים, השולחנות, הכיסאות, אפילו הקירות הצהיבו, דף חדש היה פלא.
כולנו מצפים למורה ואז הוא נעמד בפתח. גבר כבן 30, בעינינו הילדים ממש זקן, גבה קומה. הוא גוליבר ואנחנו הגמדים.
השיעור תמיד התחיל בסיפור מתח דמיוני ואנחנו כוכבי הסיפור. לרוב היינו נוסעים ברכבת המהירה למקום מסתורי מלא ארמונות, או לאיזה שוק שונה ומיוחד. הסיפור היה מסופר לפרטי פרטים, בשפה עשירה עם תיאורים ססגוניים. אלא שלרכבת אין תחנה ואנחנו צריכים לקפוץ מהחלונות במהירות בעודה נוסעת. כשהאדרנלין בשיאו אנחנו מתבקשים לצייר את מה שאנחנו רואים במקום המופלא וכולנו ניגשים למלאכת הציור.
בכל שיעור סיפור אחר, ביקור באזור אחר עם אופי אחר, כיד הדמיון של המורה: פעם רכבנו על גמל, שטנו בסירה או טסנו מטוס, תמיד נתקלנו באיזו בעיה בדרך והפתרונות עשו אותנו מעורבים ונרגשים, הכל מוגש כסיפור מתח עם הרבה הומור.
לא רק השיעור היה יצירתי גם העונשים היו יצירתיים. העונש היה חוויתי, לא משפיל והכל ברוח טובה, ושוב עם המון הומור. איתן, למשל, שהיה קטן מידות אבל עם פה גדול, הורם יום אחד אחר כבוד ממקום מושבו ותוך שנייה מצא את עצמו יושב על הארון עד סוף השיעור.
ולמה נזכרתי בשיעורי הציור? היצירות שנוצרו בעקבות אותם שיעורים תמיד היו שונות מילד לילד, אין שני ציורים דומים.
לשיעורים ההם הייתה גם השפעה רבה על היצירתיות שבי, זו שנותנת לי היום את הכלים לראות בדמיוני את התכשיטים בצורתם המוגמרת.
לפני כ-8 שנים תכשיטי המנדלות שלי היו רק בדמיוני. ידעתי מה אני רוצה ולקח לי שנתיים להגיע למוצר הסופי. עד היום אני משפרת את התכשיטים בטכניקות חדשות ויוצאת בכל פעם עם תליונים בשילוב ברכות חדשות.
* הפוסט הבא יוקדש לחשיבות שיש לאומנות בהתפתחותם של הילדים. מוזמנים באהבה להמשיך לעקוב.
