כך הכל התחיל – אמא ואבא.
אתם בוודאי יודעים שיש לי מעט מידע על החיים של הוריי בחו"ל, לפני עלייתם ארצה בשנת 1931.
מה שאני יודעת הגיע משמות, משפטים שנזרקו לחלל וסיפורים של קרובי משפחה. מכל אלה ניסיתי להרכיב תמונה כוללת.
הוריי נולדו בעיירה בשם צ'דרלונגה שבסרביה, חבל ארץ שהיה אז חלק ממזרח אירופה, שעבר משלטון רומני לשליטה רוסית וחזרה לשליטת רומניה. בקיצור מסובך.
בתקופת השואה נרצחו כ- 280,000 מתושבי סרביה על-ידי הצבא הרומני, שפעל בשיתוף פעולה עם הנאצים.
אחרי המלחמה נותרו שם בסך-הכל 227 יהודים.
אמי הגיעה ממשפחה מאוד-מאוד עשירה. 9 בנות היו במשפחה. פרט לבן דוד אחד שהגיע אחרי המלחמה לארץ, כל המשפחה נמחקה. מעולם לא דובר על גורל האחיות והמשפחות.
אני יודעת שרכוש המשפחה הולאם וכנראה שרובה נספתה בשואה.
אבי היה בן יחיד למשפחת סוחרים אמידה. בגיל 15 נשלח אבי שהיה מאד מוכשר, ללמוד באודסה,
שם קמה קהילה חילונית. היא הייתה מרכז לפריחה כלכלית, תרבותית וספרותית. בעיר התגבשו תנועת ההשכלה היהודית ובסיס התמיכה לרעיון הציוני.
אודסה הייתה המרכז הראשי של תנועת 'חיבת ציון' ו'הועד הראשי של יישובי א"י'.
במשך 5 שנים גר אבי אצל הדוד באודסה ולמד שם. אבי ואמי היו כבר הורים לשני ילדים, בני 8 ו- 10, כשעלו ארצה. עד היום אינני יודעת מה גרם להם לעשות עלייה.
אפשרות אחת היא לימודיו של אבי באודסה, שם נדבק בחיידק הציונות.
סיפור אחר ששמעתי היה על כך שאמי, שהייתה אשה מאוד יפה, הייתה גם קצת שובבה (במושגים של אז). היה לה רומן. הסבתא, שהייתה אשה מאד אסרטיבית, שלחה אותם לארץ ישראל כדי לסיים את הפרשה המביכה.
בכל מקרה אני מודה לאותה סבתא, שאינני יודעת אפילו את שמה, כי לולא היא סביר להניח שלא הייתם קוראים את הסיפור שלי.
