יום שחור!
אימי התבשרה שהיא בהריון!
מכיוון שהיא הייתה מספר חודשים אחרי ניתוח מסובך, המחזור החודשי שלה פסק ואיש לא חשד באפשרות של הריון.
שוד ושבר. לאן מוליכים את הבושה? אישה בגילה, כמעט בת 40 ובעל כמעט בן 46.
אם לשני בנים: אחד בן 21, שהתנדב ביחידות הגפירים או הנוטרים שהגנו על הישובים היהודיים. השני בן 19, משרת ביחידות של מתנדבים עבריים בצבא הבריטי ונמצא באיטליה.
עם עבר רפואי לא פשוט, מה יגידו לשכנים, לחברים ולמשפחה?
בקיצור, אימי קיבלה החלטה חד משמעית - יש לעשות הפלה, זאת בניגוד גמור לאבי שחפצה נפשו בתינוקת.
לא עזרו ניסיונות השכנוע, נימוקים למה כן או התחנונים. אימי בשלה - לא יהיה פה שום הריון ושום תינוקת. וקבעה תור להפלה.
היום המיועד הגיע ואבי החליט לא לוותר ולעשות מעשה.
המשפחה התגוררה אז בעיר רחובות. אימי, שהייתה בטוחה שאבי מחליף אותה במכולת המשפחתית, יצאה לדרכה מהגבעה ברחוב טשרניחובסקי (לשעבר מגרשי לבקוביץ) לכיוון המרפאה באזור רחוב יעקב, ברגל כמובן.
קווי אוטובוס פנימיים ברור שלא היו, לא טלפונים ובוודאי שלא מוניות.
אבי סגר את החנות ומיהר גם הוא למרפאה בדרך חלופית.
מכיוון שאבי היה בכושר גופני טוב משל אימי והלך מהר ממנה, הוא הגיע לפניה למרפאה, תפס את הרופא ושכנע אותו לא לבצע את ההפלה. וחזר הביתה.
כשאימי הגיעה, הרופא המליץ על בדיקה נוספת כדי לוודא שלא מאוחר מידי לעשות הפלה, וכמובן שהודיע לה חגיגית שפספסה את המועד.
בלית ברירה, קיבלה אימי את רוע הגזרה והחביאה את הבטן התופחת מאחורי סינר רחב.
אחיי, למרבה הפלא, קיבלו את הבשורה בהתלהבות אדירה.
יותר מזה, היה ברור להם שזו בת והיא תקרא נילי. מבחינתם לא הייתה קיימת אפשרות אחרת.
ברחובות של אותם ימים לא היה בית חולים ליולדות - הוא נפתח רק בשנת 1943. מכיוון שאימי הייתה בהריון בסיכון גבוה, הם החליטו לקחת ללידה רופא פרטי ושאימי תלד בבית החולים 'אסותא' בתל אביב, שהיה בית חולים פרטי.
יום הלידה הגיע. הצירים התחילו והוריי עשו את דרכם לתל אביב, כנראה במשהו שדומה למונית. רק לסבר את האוזן, המכוניות באותה תקופה אולי הגיעו למהירות של 50 קמ''ש.
הכבישים נראו כמו בכפרים בהודו ובהערכה גסה הם בילו לפחות שעתיים בנסיעה כשאימי עם צירים.
כשסוף-סוף הגיעו לבית החולים גילו שהרופא הפרטי לא יוכל להגיע והם נאלצו להסתפק במתמחה תורן.
הרופא התורן בדק את אימי, הסתכל על הבטן המצולקת שלה בעקבות הניתוחים הקשים שעברה, והודיע חגיגית שאת הלידה הזאת הוא לא מוכן לקבל. מבחינתו, שהלידה והיולדת יחכו למנהל המחלקה.
אימי לא התבלבלה, תפסה את הרופא ואמרה באסרטיביות: "אתה, אל תבלבל את המוח, כי אני כבר יולדת".
ואכן כך היה. אבי, שהיה בדרכו למשרד הקבלה התבשר שם שנולדה לו בת ואמר: "אתם בוודאי טועים, רק כרגע הבאתי את אשתי".
כן, כבר אז הייתי חסרת סבלנות והיה חשוב לי שדברים יעשו מהר.
