הסיפור המפורסם ביותר שאני מכירה על כוחן האדיר של מילים טובות ומעצימות, הוא סיפורו של תומס אדיסון.
אני לא יודעת עד כמה הוא קרוב למציאות, אבל בהחלט יש מה ללמוד ממנו והוא תמיד מרגש אותי מחדש.
על שמו של תומס אדיסון רשומות כ- 1,100 המצאות, המפורסמת שבהן היא הפיכת הנורה למוצר צריכה המוני.
הוא זכה בתואר "האיש שהדליק את האור" והפך לסמל של דבקות במטרה.
המחקר להמצאת הנורה נמשך כארבע שנים וכלל כאלפיים ניסיונות בחומרים שונים.
סיפורו של אדיסון מתחיל בבית הספר היסודי במישיגן, אילינוי שבארצות הברית.
אדיסון החל ללמוד בגיל 7 וסיים כעבור שלושה חודשים בלבד. הוא סולק מבית הספר בבושת פנים בטענה שאינו מתאים ללימודים כי הילד שואל יותר מדי שאלות.
יום אחד הגיע אדיסון מבית הספר ובידו מעטפה חומה המיועדת לאימו. היא פתחה את המעטפה המסתורית וקראה את תוכנה בקול רם.
"גברת נכבדה.
בנך תומס לא יוכל להמשיך ללמוד בבית ספרנו.
הילד הוא גאון ויש לו המון ידע. לנו אין יותר מה לתת לו.
אבקשך להשאירו בבית".
ואכן, מאותו יום אימו, שהייתה מורה בעצמה, דאגה להמשך לימודיו בבית. תוך זמן קצר הוא השלים את כל הפערים ונתן דרור לסקרנותו, בעיקר בתחום הכימיה. בתקופה זו נבנו היסודות להצלחתו הגדולה כיזם.
לימים, כשהגב' אדיסון הלכה לעולמה, מצא תומס את אותה מעטפה חומה עם המכתב שנשלח לאימו מבית הספר. ובמכתב נכתב:
"גברת נכבדה:
הנך מתבקשת להוציא את בנך תומס מבית ספרנו. אין פה מקום לילדים מסוגו.
הוא מפגר וטיפש ואינו כשיר ללימודים.
אנחנו ממליצים שיצא לעבוד".
הגב' תומס דווקא חשבה אחרת והייתה קצת יותר חכמה מהמורה ההוא. היא הבינה איזה כוח והשפעה יש לאמירות מהסוג הזה. האמירות שלה והאמונה ביכולותיו של בנה, הן אלה שעיצבו את דמותו של תומס כיזם מצליח.
עלינו לחשוב תמיד על המילים שיוצאות מפינו, בעיקר בשעת כעס, שלא תהיינה פוגעות ומשפילות.
לא סתם אמרו חכמנו: "מוות וחיים ביד הלשון".
לכן אנחנו משתדלים להכניס לחיינו כמה שיותר מילים טובות ונעימות, לחשוב חיובי כי כל מילה יכולה להיות משנת חיים.
אנחנו מכניסים הביתה ברכות, כמו: ברכת הבית, ברכות לחדרי ילדים, חמסות ומילים מעצימות. תולים ברכות ומשפטי השראה על המקרר, עונדים תכשיטים עם מילים שמביאות שפע וברכה לחיים.
גם לעסקים שלנו אנחנו מביאים את החשיבה החיובית ומקשטים את קירות המשרד או החנות בברכת העסק, שמביאה איתה הרבה מילות שפע מעצימות.
